חדשות קומיקס

אקסמן! : שובן של שנות ה-90

לילדי שנות השמונים והתשעים צהלה ושמחה!
לפני שנים רבות, כשעוד היו רק שני ערוצי טלוויזיה והיינו צריכים להסתכל בלוח שידורים בשביל לראות מתי הסדרה האהובה עליך תשודר, כשלאף אחד לא היה מושג כמה פרקים יש במומינים
ושאלתיאל קוואק, ונראה היה שקיימים לפחות מיליון, כשמישהו חשב שילדים ייהנו לצפות במרקו, נילס הולגרסון ופינוקיו, הייתה סדרה קלאסית בשם אקס-מן.
אקס-מן שודרה בערוץ 1 בתוכנית "זאפ לראשון" ביחד עם עוד סדרות שיועדו לנוער הצעיר, ואנחנו ידענו שבכל יום בשלוש בצהריים – אז מתחילות הסדרות הטובות באמת.
אקס-מן, שיצאה ב-1992, הייתה סדרה מיוחדת במינה. היא התחילה בלהרוג את אחת הדמויות המרכזיות שלה בפרק הראשון, דבר שלא נעשה באף סדרה מצוירת בעבר, ולא ברור איך עבר את
הצנזורה הכבדה שעברה על הסדרות באותו זמן (למשל, האם ידעתם שאסור היה להגיד את המילה "להרוג"? אפילו לסדרות נוער, דמויות היו חייבות להשתמש במילה "להרוס" בשביל לתאר מה
הן מתכננות לעשות לבן-אדם אחר. ורובי לייזר היו נפוצים, לא משום שהסדרות היו עתידניות, אלא כי אסור היה להציג כלי נשק חמים).
אקס-מן עשתה יותר מכך. נאמנה לקומיקס עליו התבססה, היא תיקלה נושאים כמו אפליה, גזענות, צדק ונושאים פוליטיים אחרים שקהל היעד שלה, ילדים בסביבות גילאי - 13-10, לא נתקלו בהם
בשום מקום אחר.
החודש הזה, דיסני פלוס, הבעלים של אקס-מן מאז שרכשה את הזיכיון מפוקס לפני כמה שנים, הוציאה את המשך הסדרה. כן, קראתם נכון, הסדרה שיצאה לפני שלושים שנה, מקבלת היום המשך
ישיר – שמחקה את סגנון הציור דאז וממשיך בדיוק מהנקודה בה העונה האחרונה של הסדרה הסתיימה.
עבור חלקנו, מדובר באבן דרך רצינית בעולם הקומיקס. מבוגרים שגדלו באותה תקופה, יוכלו להציג את הסדרה החדשה לילדים שלהם, וכנראה גם לראות אותה בעצמם, בשביל לטעום עוד מהניחוח
הנוסטלגי המשכר.
קומיקסים של אקס-מן נמצאים במכביר בספריית הקומיקס ביצחק שדה, וממלאים כמעט מדף שלם, כולל קלאסיקה מהעבר וקומיקס מודרני מההווה. לכל מי שרצה פעם לקפוץ לתוך עולם האקס-מן,
ולא הצליח לנחש מאיפה להתחיל.

היסטריית הקומיקס 

ב-1960, תעשיית הקומיקס החלה להתאושש בהדרגה מהשנים היבשות של "קוד הקומיקס" הידוע לשמצה, שהטיל צנזורה חמורה על סיפורי הקומיקס מאז אמצע שנות ה-50,
אולם אין זה אומר שלא היו עוד בעיות בדרך.
בפברואר של 1965, פרסם השבועון הפופולארי "ניוזוויק" כתבה בשם ""Superfans and Batmaniacs שהכריזה בהכרזה גורפת שמרבית קוראי הקומיקס הם הומוסקסואלים, ששואבים
הנאה ממערכת היחסים של באטמן ועוזרו רובין (שמעולם לא הוגדרה או אפילו נרמזה כהומוסקסואלית בקומיקס, אך שימשה השראה לרבים ממאשימיו). את "המחקר" ביסס השבועון על מספר
ראיונות שנעשו עם חובבי קומיקס, שעל פי המרואיינים הנרגזים, לחלוטין הוצאו מהקשרן וסולפו.
בעקבות הכתבה בניוזוויק, פרסמו מגזינים נוספים מאמרים בעלי אופי דומה, שבנוסף יצאו נגד עמודי ה"אותיות" בסוף כל חוברת קומיקס. עמודי האותיות היו למעשה שאלות שקוראים הציגו לכותב
הקומיקס אודות הקומיקס, ומענה שניתן מהכותב. כותבי השאלות פרסמו את כתובתם, וכך התבססה חלופת מכתבים בין מעריצי הקומיקס השונים, שדרך עמודי האותיות יכלו למצוא אנשים נוספים
השותפים לתחביבם, לשוחח איתם, וליצור חברויות וקהילות סביב התחביב.
הטענה החדשה הייתה שסוטים ויוצרי פורנוגרפיה משתמשים בכתובות המפורסמות בעמודי האותיות בשביל לשלוח חומר פורנוגרפי לקוראי הקומיקס ולהסיטם מדרך הישר. למרות שהמגזינים המאשימים
לא פרסמו פיסה אחת של ראייה, הוצאות הקומיקס, החרדות עדיין מהשפעת קוד הקומיקס, הגבילו את פרסום הכתובות למדינה ועיר בלבד, וכך נשללה מקוראי הקומיקס חוויית השותפות ששימשה אותם
במשך שנים.
היום, מן הסתם, אנחנו יודעים להגיד שהדעות שהשמיעו המגזינים של שנות ה-60 היו מופרכות מיסודן, אך מצער לדעת שלפעמים, לחץ היסטרי נוצר מפרסום אחד לא זהיר, ויכול לקלקל את איכות חייהם
של כל-כך הרבה אנשים, ללא שום סיבה.

טוקיו גול
ב-28 בדצמבר חוגג יום הולדת אמן המנגה סואי אישידה, יוצר המנגה Tokyo Ghoul (Ghoul הוא סוג של שד מת-חי שניזון מבשר אדם). כאומנים יפניים רבים אחרים, אישידה שמר בקנאות על
חייו הפרטיים ולא הרבה ידוע עליו. הוא נולד בעיר פוקואקה, השישית בגודלה ביפן, ומספרים עליו שהיה נער אתלטי. לפני שפנה לקריירת הקומיקס היה מקעקע. הוא יצר שני וקומיקסים (קומיקסים שמתפרסים באינטרנט.
אחד מהם הלך מאז לאיבוד, וב-2010 זכה בפרס על יצירתו, טוקיו גול. ב-2011 החלה המנגה להתפרסם במגזין הפופולארי ביותר לבני נוער, שונאן ג'אמפ, וב-2014 עובדה המנגה לאנימה.
טוקיו גול היא פנטזית אימה אורבנית אפלה העוקבת אחר קן קאנקי, תיכוניסט בשנתו האחרונה. בעקבות דייט עם גול שהיה במסווה של אישה יפהפייה שמנסה לטרוף אותו, הוא עובר השתלה בבית חולים שהופכת אותו לחצי-בן
אלמוות ומזכה אותו בכוחות על-אנושיים. כעת, בדומה לסופרמן, הוא עמל יומיומית להסתיר את זהותו הסודית, ומנסה להשתלב בחברה הנסתרת של הגולים.
בעקבות סצנות של אלימות כבדה, מדינות שבהן נשלטת צנזורה גבוהה יותר כמו סין ורוסיה, אסרו על אתרים להציג את האנימה. שירותי סטרימינג שונים, ביניהן Crunchyroll, שנמצאת בבעלות ענקית המדיה סוני, הפסיקו את
שיתוף הפעולה שלהן עם חלק ממדינות אלו. המנגה, ללא צנזורות וללא באנים בין-יבשתיים, זמינה לקריאה במדור הקומיקס למבוגרים שנמצא בספריית יצחק שדה, ביחד עם מנגות רבות אחרות, למבוגרים ולצעירים.

 

צ'ארלס מ' שולץ מחבר ומאייר הקומיקס Peanuts (בוטנים. סנופי בעברית)

26 בנובמבר 2023, הוא יום הולדתו ה-101 של צ'ארלס מ' שולץ, מחבר ומאייר הקומיקס Peanuts (בוטנים. סנופי בעברית).
שולץ נולד במיניאפוליס, מיניסוטה, והיה ילד מחונן שאהב לצייר. הוא קפץ כיתה ואולי בשל כך היה ביישן והשתמש בציורים כאמצעי להביע את עצמו והדברים איתם התמודד.
ציורו הראשון, שתיאר את כלבו, ספייק, התפרסם בפאנל "ריפלי: תאמינו או לא!" כבר בגיל 15. אך הוא החל לפרסם קומיקס באופן מסודר רק ב-1947, אחרי שירותו במלחמת העולם השנייה.
סדרת הקומיקס שאייר וכתב (משך כל חייו ביצע שולץ את כל העבודה הכרוכה ביצירת קומיקס, כולל כתיבה, רישום, הדגשה, צביעה ואותיות) נקראה "אנשים קטנים" (Li'l Folks). כבר אז היו
 הסימנים הראשונים של מה שעתיד להפוך לקומיקס המפורסם העתידי שלו, פינאטס. ב-1950 עשה עסקה עם עיתון הקומיקס United Feature Syndicate, ששינתה את שם הקומיקס המקורי
לזה שאנחנו מכירים היום, שאותו כתב עד יום מותו (ובכך היה אחד הקומיקסים העקביים ובעלי משך הזמן הרב ביותר מאת יוצר אחד עד היום).
הקומיקס של שולץ מאופיין בסגנון ציור פשוט ואקספרסיבי, שמאפשר לקורא להזדהות עם הדמויות, שהושפע מחוויות הילדות שלו ומכלבו האהוב (שהפך לסנופי). הוא התייחד בכך שמנה ארבעה פאנלים
בכל קומיקס במקום השלושה שהיו נהוגים עד אותו זמן, ובכך אפשר לעצמו לספר סיפורים מורכבים יותר.
הוא מדבר לילדים ולמבוגרים כאחד. ילדים ייהנו מהדמויות הצבעוניות ומהציור החמוד ומבוגרים יבינו את הניואנסים, את התחכום ואת הבדיחות החדות שאפיינו אותו.
בגיל 77, הגיל שבו נפטר, נודע שולץ כאחד מאומני הקומיקס המשפיעים ביותר בעולם. דמויותיו כיכבו על גבי ילקוטים, קלמרים, חולצות, בובות, מחזיקי מפתחות ועוד מאות סוגי מרצ'נדייז.
בעקבות הדמויות נוצרו סדרות טלוויזיה וסרטים. אף על פי כן, נשאר שולץ לכל אורך חייו אדם צנוע ואהוב על כל מכיריו, והמשיך לעבוד על סיפוריו, חודש אחר חודש.
בימים אלה, מפעלו של צ'ארלס שולץ יכול להזכיר לנו שלפעמים, ובמיוחד בתקופות של מתח ואי-ודאות, כולנו יכולים לחזור להיות ילדים לקצת זמן וליהנות מהתבוננות מבעד לעדשות קצת פשוטות, ולמצוא
בחיים את הפן המשעשע והקליל.

"זבנג וגמרנו": יום הולדת 60 שמח לאורי פינק
ב-18 בספטמבר חל יום הולדתו ה-60 של כנראה אומן הקומיקס הישראלי המפורסם ביותר, אורי פינק.
אורי נולד בתל-אביב ב-1963 וכבר מגיל שש החל לקשקש. בגיל 15 נמשך לז'אנר גיבורי העל בעקבות עיתון שקרא ללימודי אנגלית באמצעות קומיקס, וכששלח את ניסיונותיו בקומיקס למו"ל,
המול התלהב וכיוון אותו לחבר קומיקס על גיבור על ישראלי. כך נוצר "סברמן", גיבור העל הישראלי הראשון.
בגיל 24 הוציא לראשונה את הקומיקס "זבנג", יצירתו המפורסמת ביותר שליוותה במשך שנים רבות את ילדי הירחון "מעריב לנוער" ו"עיתון זבנג" (שיצאו ממנו מעל ל-200 גליונות. תעשו חישוב
כמה זה יוצא בחודשים) וקוראי הקומיקס הישראלים הצעירים, עוד לפני שקומיקס הפך לתופעה חובקת-כל שמתורגמת בהמוניה לחנויות הספרים והספריות. כשהקומיקסים היחידים שגדשו את מדפי הספרים
היו קומיקסים אירופאים, כמו אסטריקס וטינטין. זבנג מדבר על חבורת נערים בתיכון וחייהם היומיומיים, ומלא בטרופים (tropes) מהמציאות הישראלית ומאפייניה הצבעוניים. הדמויות יושבות כפארודיות
על סטריאוטיפים קיימים מאותה התקופה, לדוגמא: "הערס", "הבריון הטיפש", "השמן", "היפהפייה" וכד', אך הן הלכו והתפתחו עם השנים, כשפינק ניסה להתאים את הסיפורים לקהל קוראיו המתעדכן
והמציאות המשתנה. כך לדוגמא, ירון, דמות החנון התורן, הפך ממדען חובב בחלוק מעבדה שמתעסק בכימיה ובניסויים, לעכבר מחשבים. דמויות נוספות שהלמו את התקופה המשתנה הלכו ונוספו גם כן.
נוסף על זבנג, אורי הוציא קומיקסים רבים מתחום המדע הבדיוני, כגון "לוטרה", "חרצולי החלל", "סופר שלומפר" ואחרים, ובנקודות שונות העיד על חיבורו העמוק למדע בדיוני ולגיבורי-על, שגם שילב ל
עיתים בתוך קומיקס הדגל, זבנג. הוא אייר עשרות, אולי מאות, פרויקטים מחוץ לקומיקס, כמו סיפור מגילת אסתר ושתי הגדות פסח שונות. אורי גם ניסה את מזלו בקומיקס המבוגרים, ולא התבייש גם לתקל
נושאים פוליטיים טעונים, כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני, או לצלוב פוליטקאים ודת, אך הוא התקבע עד כדי כך בתודעה הישראלית כאומן קומיקס לנוער, שהדבר לא עלה יפה. מלבד זאת, קומיקס עצמו כמדיום
נטוע בישראל בתור ז'אנר לילדים, בניגוד לאירופה ולארה"ב, ולפיכך גם ספרי המבוגרים שלו מצאו משום מה את מקומם (הלא מתאים) למדפי הנוער.
אנקדוטה מעניינת: אורי, שמאלני ואתאיסט מוצהר, הוא ידיד של שי צ'רקה, עוד דמות בולטת במיוחד מעולם הקומיקס הישראלי, ימני, דתי ומתנחל. פינק אף הופיע באחד מספריו של צ'רקה כדמות אורח, בקומיקס
בו הם מדברים ביניהם על פוליטיקה.

לכבוד חודש הגאווה: "עוצר נשימה" ו"הנער המכשף"
בזמן שאלמנטים קווירים בקומיקס החלו כבר בשנות ה-40 של המאה הקודמת, קוד הקומיקס הנוקשה (עוד על הקוד בכתבה בשני חלקים שהתפרסמה כאן בבלוג), החזיר את עולם הקומיקס
חמישים שנה אחורה. למעשה הוא גרם לכך שעד שנות ה-90 יופיעו סיפורים קוויריים ודמויות קוויריות ברמיזה בלבד בהוצאות הגדולות, ובאופן מפורש רק בהוצאות עצמאיות הקטנות
והמחתרתיות. על ההיסטוריה של הקומיקס הקווירי כתבנו בשנה שעברה, ולכן השנה נתמקד בשתי יצירות מפורסמות כיום, בעלות תוכן קווירי מפורש (או בולט) שתפסו לא רק בארה"ב –
אלא גם בישראל.
"עוצר נשימה" היא סדרה מאת אליס אוסמן, סופרת ואומנית שהתחילה את עלייתה המטאורית כבר בגיל 17, כשחתמה על עסקה של שש ספרות (בדולרים) עבור הנובלה לצעירים "סוליטר".
הנובלה עסקה במפורש בנושאים כמו בריאות הנפש, הפרעות אכילה ויחסים להט"בים. למעשה, אחת הדמויות המופיעות בספר, צ'ארלי, הומוסקסואל מוצהר, חוזרת לככב כאחד מצמד הדמויות
הראשיות ב"עוצר נשימה", שאוסמן כל-כך אהבה שרצתה להמשיך לספר את סיפורו בצורה של קומיקס-אינטרנטי (Webcomics). הקומיקס זכה להצלחה ואוסמן ביקשה להוציא אותו בצורה
מודפסת. לשם כך היא ערכה פרויקט מימון המונים (קיקסטארטר) וקבעה את המטרה כ-9,000 פאונד (בערך 11,000 דולר אמריקאי), וכמו באגדות הקיקסטארטר הוורודות (תרתי משמע),
זכתה לעקוף את היעד המקורי שלה ביותר מפי שתיים.
הקומיקס זכה להצלחה מסחררת, עובדה שיש לתמוך אותה משום שעובד לסדרה בנטפליקס ואפילו תורגם לעברית, וכיום הוא אחד הקומיקסים המושאלים ביותר בספריות על ידי בני-נוער בגילאי העשרה.
אך "עוצר נשימה" המוכר הוא לא הקומיקס הפופולארי הקווירי היחיד בספריות. "הנער המכשף" (מאת מולי נוקס אוסטרטרג), קומיקס לילדים צעירים יותר, עוסק בילד שחי בעולם שבו בנות מיועדות
להיות מכשפות ובנים – משני צורה. הילד, אַסתר, מתנגד לשיוך האוטומטי הזה ורוצה להיות מכשף כמו הבנות, ובכך לשבור את הסטיגמה שמשייכת אותו לתפקיד ממוגדר. אַסתר עושה זאת באופן מוצהר,
בלי להתבייש, ובמסר שמחזק את הזהות הטרנסג'נדרית.
גם הקומיקס הזה זכה לסגור עסקה על עיבוד טלוויזיוני (שעדיין לא יצא לפועל) ולתרגום ישראלי, כששלושת הספרים בטרילוגיה תורגמו ונמצאים על מדפי הקומיקס בכל מקום שבו תחפשו.
ההצלחה של קומיקס קווירי, לא רק כדמויות משנה במהלך קרבות-מכות של גיבורי-על, ולא בענף שמיועד באופן מפורש למבוגרים, אלא כמרכז הנושא, הוא עניין של העשור האחרון. העובדה שהוא נכנס
לישראל מסמן עתיד חיובי לצעירים ולצעירות להטב"קים/יות בישראל, ולייצוג הולם בספרות ובמדיה.

פוקימון: נפרדים מאש קאצ'ם
היום לפני 26 שנה, ב-1 באפריל, יצאה סדרת האנימה "פוקימון" ושינתה את חיינו ללא היכר.
לא, זו לא מתיחה. הסדרה פוקימון אכן יצאה ב-1997, ומיד הפכה ללהיט כביר ביפן, לאחר מכן בארה"ב ומשם – בכל העולם. היא ליוותה את ילדי שנות ה-90 שבינינו וכיום היא מלווה את ילדיהם
של ילדי שנות ה-90 שבינינו.
אבל כיצד הכול התחיל?
סטושי טג'ירי, היוצר האגדי של פוקימון, היה ילד חולמני שהתעניין באיסוף חרקים ותכנן יום אחד להיות אנטמולוג. הוא גר במצ'ידה שבטוקיו, אזור שב-1965 עדיין היה כפרי, וחווה על בשרו את
האורבניזציה של מקום הולדתו.
המעבר מהרחוב ומהסביבה הירוקה אל תוך הבתים הביא אותו מאוחר יותר לפתח רעיון חדש, ששילב את אהבתו לחרקים עם תחביבו המרכזי השני: משחקי וידאו. הוא דמיין ילדים יושבים בבית ומשחקים
במשחק שמאפשר להם לאסוף בעלי-חיים, או מפלצות, ולהחליף אותם זה עם זה.
הרעיון הפך למציאות כשב-1990 יצא מכשיר הגיימבוי הראשון והביא איתו טכנולוגיה שאפשרה לשחקנים לנהל אינטרקציה זה עם זה באמצעות כבל. "ד"ר חרק" (כך נקרא סטושי בילדותו בפי חבריו),
פיתח חברת משחקים משלו בשם Game-Freak, שהגישה לענקית משחקי הווידאו, נינטנדו, את הרעיון החדש. נינטנדו התרשמו, ונתנו לטג'ירי אור ירוק להתחיל לפתח את המשחק. שיגרו מיאמוטו עצמו,
היוצר האגדי של מותגי נינטנדו המוכרים ביותר בעולם, ביניהם "מריו", The Legend of Zelda, Donkey Kong ועוד, הדריך את טג'ירי לאורך עבודתו והיווה את אחד ממקורות ההשראה הגדולים
ביותר עבור היוצר הצעיר.
אבל הדרך להצלחה לא הייתה פשוטה כלל וכלל. במהלך ששת שנות הפיתוח חברת Game Freak כמעט ופשטה רגל. המצב הגיע לכדי כך שכמעט לא היה כסף לשלם לעובדים. חמישה עובדים התפטרו
וטג'ירי עצמו הפסיק לקחת משכורת ובמקום זאת חי מפרנסתו של אביו. כשהמשחק יצא לבסוף, הוא כמעט לא זכה לסיקור תקשורתי. חברת נינטנדו איבדה בו עניין והייתה משוכנעת שהמוצר ייפול, אך במקום
זאת ההפך קרה והוא הלך והרקיע שחקים – מגיע לרשימת המשחקים הרווחיים ביותר של החברה. והיתר – היסטוריה.
כיום, פוקימון הוא לא רק אחד המשחקים המצליחים ביותר בעולם, אלא גם תופעה בינלאומית. המשחק קיבל לעיתים ביקורות בשל הקונספט של לכידת יצורים חיים ושילוחם זה בזה, אך טג'ירי עצמו ביקש
בחזונו ליצור עולם שבו משחקי וידאו יהיו אלימים פחות, ובחר במכוון להדיר מהמשחקים פציעות ומוות. במקום זה, פוקימונים פשוט "מאבדים את ההכרה", ואינם סופגים פציעות ויזואליות. טג'ירי רצה ליצור
עולם של שיתוף פעולה וחיבור בין ילדים, ולכן הכניס למשחקים את האלמנט של החלפה, שהיה חדש לחלוטין לגיימבוי (המשחקים מורכבים תמיד משתי גרסאות לפחות, כשבכל אחת פוקימונים שלא ניתן למצוא
באחרת, בשביל לעודד ילדים ליצור קשרים ולהחליף עם ילדים שבבעלותם המשחק האחר).
לפני חודש יצאה הכרזה מחברת פוקימון שאש קאצ'ם וחברו פיקצ'ו, הגיבורים שליוותה הסדרה המצוירת במשך 26 שנה, עומדים לומר שלום ולתלות את הכובע. את מקומם יחליפו ילדים חדשים, לא מוכרים,
ופוקימונים אחרים שהסדרה תתרכז סביבם. לחלקנו מדובר בציון דרך וסיומה של תקופה. רבים מצופי הסדרה גדלו יחד עם אש וחלקו עמו את החלום להיות "מאסטר פוקימון", אלוף העולם של כל הזמנים.
אנו מציינים את התופעה התרבותית הזאת, ומאחלים לדור חדש של ילדים שיגדלו לחלום ולשאוף גבוה, ויבקשו גם הם להיות ה"מאסטרים" של כל הזמנים.
האם אתם יכולים כבר לנחש את שמותיהם של המאמנים החדשים?

 

 

 

דדפול

דדפול. זה עדיין מגניב, לא? טרנדים פופולאריים מתיישנים מהר בימינו.
לחלקנו, דדפול היה סרט גיבורי-על מצליח שיצא לפני 7 שנים (היום במדיה הפופולרית 7 שנים זה כמו 100 שנה במונחים של פעם), עם סרט המשך קצת פחות מוצלח, שיצא שנתיים לאחר מכן.
סרטים נוספים היו אמורים לצאת בהמשך, אבל דיסני קנו את הזיכיון על אקסמן ושלוחותיהם (דדפול בכללם) מאולפני המאה-20, פוקס, והאחרונים שמו מחסום על כל שטיק גיבורי-העל לבני 18
ומעלה, ועל אקסמן באופן כללי. גורלו של הסרט נותר בלתי ידוע, עד שלאחרונה כוכב הסרט, רייאן ריינולדס שמגלם את דדפול, פרסם סרטון ברשתות החברתיות הרומז על התפתחות עתידית בהמשך.
אבל דדפול, כמו כל גיבורי העל, לא התחיל כסרט. הוא התחיל בשנות ה-90 בתור דמות קומיקס שולית, בשנים שבהם זירת קומיקס גיבורי-העל הייתה מופצצת בלייזרים, ובאנשים עם יותר שרירים
ממה שהאנטומיה האנושית מעיזה להתיר. יום אחד ב-1990, מארוול שכרו את שירותיו של אמן צעיר בשם רוב לייפלד, שנודע מאוחר יותר לשמצה בשל ציורי האנטומיה המופרכים שלו, בחוסר יכולתו
לצייר רגליים, ובחיבתו התמוהה לפאוצ'ים. אבל בשנות ה-90 זה היה הלהיט. מהר מאוד מארוול הבינו שהם עלו פה על משהו, ורוב לייפלד הפך לא רק לאומן, אלא לאחד מכותבי האקסמן המרכזיים
בכיכובו של – ניחשתם – לא, לא דדפול. בתקופה ההיא זאת הייתה עדיין דמות קומיקס אחרת בשם קייבל, שהייתה פופולארית עוד לפני שדדפול זכה במקומו תחת אור התהילה. אבל לדמות הזו, קייבל,
היו אויבים רבים, ודדפול היה אחד מהם.
כן. דדפול התחיל בתור האיש הרע. אחרי שצפיתם בסרט, אתם אולי יכולים להבין מדוע.
הוא הופיע כדמות של שכיר חרב חסר-מצפון שנאמן רק לכסף. דמות שנוטה לדבר הרבה תוך כדי שהוא נלחם. באופן מסוים, ההרגל האחרון לא היה שונה אצל רוב הדמויות בשנות ה-90 אבל דדפול זכה
ליחס מיוחד. למרות שלא היה שנון במיוחד או שובר את החומה הרביעית כפי שניתן לראות בסרטים, הוא נעשה פופולארי. אולי מפני שעיצוב הדמות היה מעניין וקנה את לב הילדים, והדבר גרם לו להופיע
לעיתים במיני-סדרות ובסדרות רצות כאורח משנה. היה זה רק אחרי קרוב לעשור כשהסופר ג'ו קלי, פנים חדשות במארוול, קיבל לידיו את הדמות האזוטרית והכמעט-פופולארית הזאת, וזכה להפוך אותה
למה שהיא היום. קלי הכניס בדמותו של דדפול צבע שלא היה שם, ומידה לא מציאותית של קומיות וטירוף שגרמו לה להעפיל להצלחה מטאורית. הוא גם נתן לה רקע טרגי, רומנטיקה. כל מה שצריך, בעצם,
בשביל להפוך נבל לדמות ראשית.
דדפול הפך מהר מאוד לאחת מהדמויות הבודדות המצליחות ביותר במארוול, (כמעט כמו שאפשר לומר על דמות פופולארית אחרת שהתפרסמה בערך באותו הזמן, הארלי קווין). מאז סוף שנות ה-90 הוא זכה
לאינספור סדרות, סיפורים בודדים ובסופו של דבר גם לסרט משלו.
היום דדפול חוגג 32 שנה, ואתם מוזמנים לשזוף את עיניכם בדמות הצבעונית הזאת דרך הקומיקסים המרובים שנכתבו עליו, שנמצאים, בין היתר, באוסף הקומיקס הגדול באנגלית של ספריית יצחק שדה.

אנימות של ה-6 באוקטובר
במקריות משונה, ה-6 באוקטובר מהווה אבן דרך לתרבות האנימה הפופולארית ביפן ובעולם בשני אופנים שונים: זה היום בו, ב-1965, יצאה האנימה הצבעונית הראשונה בדמות "קימבה האריה הלבן"
(או בתרגום היפני: "ליאו, קיסר הג'ונגל") – סיפור ששווה לדבר עליו בפני עצמו.
האנימה המשמעותית השנייה שיצאה באותו תאריך, בשנת 1974, נקראת "ספינת החלל יאמאטו", והיא מהווה את אופרת החלל הראשונה שיצאה על המסך ביפן בגרסה מצוירת.
בזמן שקימבה הכה גלים בעולם בעיקר בזכות הדמיון שנמצא בינו לבין הסרט של דיסני מ-1994: מלך האריות, "ספינת החלל" הייתה משפיעה במיוחד בתוך יפן, הודות לתסריט מקורי ושאפתני וגודל
(מבחינת היקף העלילה ומורכבותה) שלא היה מקובל עד לאותם ימים, בהם אנימות נחשבו כמדיום לילדים.
"ספינת החלל יאמאטו", ששאבה במקור את השראתה מתוך אחד הספרים של סופר המד"ב האמריקאי, רוברט היינלין, מספרת את סיפורו של כדור-ארץ שנכתש ונמעך בשל התקפה אטומית חוצנית,
שצמצמה את אוכלוסיית בני-האדם בו למינימום והותירה אותם במקלטים מתחת לפני האדמה, כשגם אלו צפויים להיכחד תוך שנה אחת. גילוי של תוכנית לספינה חיזרית בעלת יכולות עתידניות על מאדים
מעניק תקווה חדשה לבני-האדם והם שולחים צוות, על גבי ספינת החלל, שנקראה "יאמאטו" על שם ספינת המלחמה המפורסמת ממלחמת העולם השנייה, להציל את כדור הארץ. בדרך הם לומדים עוד
על התוקפים החוצנים שלהם ונסיבות המלחמה.
האנימה, שבמקור לא זכתה לפופולאריות רחבה, קיבלה עדנה מחודשת לאחר יציאת הסרט הראשון שלה וקיבלה מאז מעמד של סדרת קאלט, כשהיא זכתה לאינספור סדרות ספין-אוף, סרטים ומשחקי מחשב.
היא נחשבת כל-כך משמעותית, שמגה-סדרות קאלט, אופרות חלל אחרות שיצאו בעקבותיה, נחשבות מבוססות עליה, כגון: Neon Genesis Evangelion, Gundam ו-Macross, ובקוריוז מעניין,
גם משחק הוידאו הפופולארי של שנות ה-80, שחלק מאיתנו גדלו עליו, "פולשי החלל" – גם הוא פועל יוצא של הצלחת הסדרה.
ספינת החלל יאמאטו הולידה מורשת של סדרות שהתייחסו ברצינות לצופים שלהן ודחפו את גבולות המדיום למקומות רחוקים ומופלגים – ולא רק בחלל.
בהזדמנות אחרת נספר גם על קימבה, ועל הדיאלוג המשונה והמפתיע שהיה לו עם סטודיו סרטים אמריקאי מוכר...

יו-גי-הו!
בחודש שעבר, המנגקה (אומן המנגה) קאזוקי טאקאהשי נמצא ללא רוח חיים על חוף נאגו באוקינאווה, יפן.
טאקאהשי מוכר בזכות סדרת המנגה, האנימה ומשחק הקלפים המצליחים "יו-גי-הו!" שמתארים משחק בו השחקנים מתמודדים זה כנגד זה באמצעות קלפי מפלצות ומנסים להוריד
את נקודות החיים של היריב.
המשחק (והסדרות) זכו להצלחה מסחררת ביפן ובעולם ולשיא גינס "משחק הקלפים הנמכר ביותר בעולם", וכך הם עוקפים משחקים מוכרים וותקים יותר, כמו Magic: the Gathering
האמריקאי. זהו הישג יוצא דופן מסיבה נוספת, היות ורוב המשחקים שיוצאים בצמוד לסדרות עושים זאת כשהמחשבה על המרצ'נדייס מובילה את הרעיון ליצור סדרה מצוירת (רובוטריקים,
כוח המחץ ומוצרים רבים נוספים). יו-גי-הו! מיוחד בכך שהמנגקה שיצר אותו כתב תחילה סיפור על משחק קלפים חדש ומקורי, עוד לפני שהייתה מחשבה בכלל לעצב ולשווק משחק קלפים להמונים.
מה היה הקסם של טאקאהשי? טאקאהשי היה חובב משחקי חשיבה עוד לפני שהפך למנגקה: שוג'י (המקבילה היפנית לשח-מט), מהג'ונג, משחקי אסטרטגיה בקלפים ומשחקי תפקידים. את האהבה
הזו הוא העביר לתוך הציור וכך יצר את יוגי, נער צעיר שמקבל חפץ עתיק שמקשר אותו למשחק ששוחק עוד מימי הפרעונים. המנגה שיצר, כמו מנגות קודמות שלו שעסקו גם כן במשחקים, פורסמה
במגזין הפופולארי לנוער "שונאן-ג'אמפ" והיתר היסטוריה.
טאקאהשי היה בן 60 במותו, ונמצא על החוף כשעל פניו מסיכת שנורקל, ככל הנראה מהרפתקת צלילה שנכשלה. עולם המנגה והמשחקים יזכור אותו כמי שהביא שמחה למיליוני ילדים ברחבי העולם
ושעות רבות של חשיבה וכיף.

להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ של אוסף הקומיקס, לקבלת עדכונים על הכותרים החדשים שמגיעים ועל חדשות מעולם הקומיקס, לחצו על הלינק הבא:
https://chat.whatsapp.com/DcKgzSaPg1xB4K3tUP2Xlk

 

קומיקס גאווה
קומיקס ותרבות קווירית הולכים ביחד.
אולי יש לזקוף את העובדה לכך ששתיהן תרבויות שוליים, מחוץ למיינסטרים, שלא מקבלות בדרך כלל את הכבוד הראוי להן ונפטרות כאזוטריות כלאחר יד, במקרה הטוב
(או מוקעות ומגונות במקרה הרע).
מאז שנות ה-70 קומיקס קווירי היה ענף מחתרתי, שהודפס באופן פרטי כמגזינים וחוברות במרתפי בתים; ענף שדיבר על מיניות ועל זהות ה- LGBTQ בצורה גרפית, חצופה
ובועטת, עם שחקני מפתח כמו Come Out Comix בשנות ה-70 ו-Gay Comix בשנות ה-80.
עם בוא המיליניום ומהפכת האינטרנט, מחתרת הקומיקס החלה לעבור תהליך של דיגיטליזציה. השוק למגזינים דעך ובמקומו נוצר מקום לאומני קומיקס עצמאיים להפגין את
זהותם בפתיחות, דרך תופעת קומיקס הרשת (Webcomics) שהחלה כתחביב חינמי קליל, ועברה למקפצה בשביל יוצרים צעירים להתפוצץ ולהתפרסם, כשרבים מקומיקסי
הרשת הללו הפכו בסופו של דבר לספרים מודפסים.
ההוצאות הגדולות, Marvel, DC ו-Archie Comics, שהיו מוגבלות במשך המאה הקודמת על ידי קוד הקומיקס (ועיינו בכתבה בנושא זה מהחודש שעבר) החלו להתיישר,
באיטיות רבה, אחרי הזרם החדש, ודמויות מפורסמות החלו בהדרגה יוצאות מהארון מפורשות, אחרי שעשו זאת רק ברמיזה, או מופיעות כקוויריות בסדרות משלהן: באטוומן,
וונדרוומן, הארלי קווין ופויזן אייבי, דדפול ואייסמן וג'אגהד מהקומיקס ארצ'י, הם רק חלק קטן מהדוגמאות.
כיום, קומיקס קווירי מקבל מקום מכובד (אם כי עדיין שולי יחסית) בתעשיית הקומיקס וזוכה לפרסים ושבחים, באופן ובכמות שספרים כתובים עדיין לא חולמים עליהם.
האם זה מפני שיש משהו בציור מלווה מילים שהופך את זה לקל ונגיש יותר עבור אנשים מחברות שוליים להביע את המסרים שלהם? האם זו הפשטות של קומיקס והקשר של
קומיקס לילדות שלנו, שהופכת אותו לקרקע פורה בשביל להעלות נושאים מורכבים?
כמילה אחרונה, נחטא אם לא נזכיר את חביבנו מהמזרח, היפנים, שכרגיל יש להם מה להגיד בכל הנושא של קומיקס ואנימציה: קומיקס קווירי היה בולט ביפן בשנות ה-70 הרבה
יותר מאשר בארה"ב, בדמות ז'אנר היאוי והיורי (מערכות יחסים של נשים ונשים או גברים וגברים), אם כי גם הוא בשנים האחרונות תופס תאוצה מוגברת ועובר מלדבר על נושאים
קבועים (רומן נעורים) לנושאים מורכבים יותר.
בינתיים, רוצו לקרוא יצירות קומיקס קוויריות לכבוד חודש הגאווה! הקומיקס "עוצר נשימה", למשל, יצא לאחרונה בעברית ונמצא בספריות, ומדבר על אהבה בין שני נערים
(סדרת טלוויזיה יצאה בנטפליקס בהתאמה). יצירות קומיקס נהדרות אחרות: "Fun Home", "Lumberjanes", "Nimona" וסדרת "הנער המכשף" נמצאות בספריית הקומיקס ביצחק שדה,
ומחכות לכם שתיקחו אותן.

בואו לבקר אותנו ברחוב רמז 6 ראשון-לציון.
פתוח בימים ראשון, שני שלישי וחמישי בין השעות 14:00 – 19:00 ובימי שישי בין 9:00 – 13:00.
הטלפון של הספרייה: 03-9674274
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ של אוסף הקומיקס, לקבלת עדכונים על הכותרים החדשים שמגיעים ועל חדשות מעולם הקומיקס, לחצו על הלינק הבא:
https://chat.whatsapp.com/DcKgzSaPg1xB4K3tUP2Xlk

 

קוד הקומיקס, או פיתוי התמימים: חלק ב'
ב-1954, הפסיכיאטר פרדריק וורת'הם כתב את "פיתוי התמימים", ספר שהוא מסע צלב כנגד הקומיקס בארה"ב כגורם להשחתת הנוער. בספר זה נכללה ביקורת כלפי סוגת קומיקס שהייתה
רווחת באותה תקופה: גיבורי-העל, פשע ואימה, והוא הגיע עד לסנאט וגרר אזהרה, ששוגרה לעבר הוצאות הקומיקס הגדולות – לגלות אחריות גדולה יותר כלפי התוכן שהם מוציאים.
באותה שנה, ללא חקיקה מפורשת, התאגדו חברות הקומיקס תחת קורת גג משותפ, לא בשביל לעמוד על חופש הביטוי שלהן ולהפריך את טענותיו של וורת'הם, אלא כדי למצוא פיתרון שיכסה
אותן מהאשמות, ויפתור אותן מנישות מעוררות מחלוקת שעלולות לסכן את עסקיהן.
הן יצרו את "קוד הקומיקס": תנ"ך שמונה סייגים ונושאים שיש להימנע מהם או ללכת לפי הנחיותיהם. הנושאים כללו יחסי מין ואלימות, אך פורטו הרבה מעבר, עד לרמה שתתאים לערכים
המשפחתיים שארה"ב דגלה בהם באותה תקופה ויוכלו להיקרא על ידי קבוצת הגיל הצעירה ביותר. למשל, היה אסור להציג עובדי ממשל ונציגי מדינה כדמויות שליליות בספרים באופנים
שיעלו ביקורת נגד הממסד; המילים "טרור" או "אימה" הוצאו לחלוטין מתוך הלקסיקון; נאסרו סיפורים שכללו זומבים, ערפדים ואנשי-זאב; נשים היו צריכות להיות מצוירות צנועות; ועוד.
החוקים שנוצרו בקוד נועדו להוות קונטרה לתרבות מתירנית וחופשית יותר שקדמה להם, ונחשבו לא חינוכיים על ידי קהילת המחנכים, אנשי הכמורה ועובדי הציבור (אפשר להשוות את הבהלה
שהתעוררה בעקבות הקומיקס לזו שנוצרה סביב המשחק "מבוכים ודרקונים" בשנות ה-80).
האיסורים הגיעו לעיתים למימדים מגוחכים, וצנזורה כבדה, ביחד עם ירידה כללית בהתעניינות בקומיקס ובמקביל לעליית מכשירי הטלוויזיה הביתיים, גרמה לצניחה בשוק הקומיקס בשנים הבאות,
ולסגירתן של הוצאות רבות בכל מקרה. ז'אנרים שלמים, כמו ז'אנר האימה, הפסיקו להתקיים לחלוטין. מאידך, ז'אנר גיבורי-העל, שחלה בו ירידה לאחר מלחמת העולם השנייה, עלה שוב לקדמת הבמה,
כיוון שהתוכן שלו יכול היה להתקיים בכפוף לקוד הקומיקס.
קוד הקומיקס המשיך להתקיים עד לשנות ה-2000 המאוחרות, אולם ללא השיניים שחימשו אותו בתחילת הדרך. לאחר חלוף הבהלה הראשונית, החלו בהדרגה התקנות להתרופף. ב-1970 הוציאה "מארוול"
סיפור ספיידרמן שעסק ב(מניעת) סמים ללא אישור הקוד. סיפורים רבים שיצאו לאחר מכן לא פרסמו על כריכותיהן את תו התקן של הקוד, או שנחלצו עם סיפורים רציניים מאוד, כשקוד הקומיקס מאושר מאחוריהם.
כיום קוד הקומיקס לא קיים יותר ובמקומו, ההוצאות מפרסמות מגבלת גיל על גבי הקומיקס שהן מוציאות, שמייעד אותו לשכבת גיל מסוימת. אולם זיכרון הקוד, וההשפעות שהוא הביא איתו, הולכות איתנו עד היום הזה.

בספריית הקומיקס שלנו שביצחק שדה אנחנו לא נשמעים לקוד הקומיקס.
בואו לבקר אותנו ברח' רמז 6 ראשון-לציון.
פתוח בימים ראשון, שני שלישי וחמישי בין השעות 14:00 – 19:00 ובימי שישי בין 9:00 – 13:00.
הטלפון של הספרייה: 03-9674274
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ של אוסף הקומיקס, לקבלת עדכונים על הכותרים החדשים שמגיעים ועל חדשות מעולם הקומיקס, לחצו על הלינק הבא:
https://chat.whatsapp.com/DcKgzSaPg1xB4K3tUP2Xlk

 

פיתוי התמימים: חלק ראשון
 (כתב ישי קורן, אחראי קומיקס בכותר ראשון)
היום, לפני 68 שנה, פסיכיאטר אמריקאי ממוצא גרמני בשם פרדריק וורת'הם פרסם ספר בכריכה פשוטה והשם המחריד משהו: "פיתוי התמימים" (Seduction of the innocent).
ספר זה עתיד לשנות את גורלו של עולם הקומיקס בארה"ב למשך עשרות שנים לאחר מכן, ולחולל מהפיכה במדיום שעד כה נחשב לענף שטותי אך בלתי מזיק שנועד בעיקר לילדים וצעירים.
השנה היא 1954. ארה"ב הופכת למעצמה עולמית בעקבות תוצאות מלחמת העולם השנייה. יש נסיקה כלכלית, אם כי לא כל המעמדות מרגישות אותה באופן שווה. המלחמה הקרה עם ברית-המועצות
ברקע וארה"ב מתכנסת לתוך בעיות פנים שהונחו בצד בתקופת המלחמה.
פרדריק וורת'הם, פסיכיאטר שעד כה הועסק כמאבחן של פושעים פליליים עבור בית המשפט, מוציא את הספר "פיתוי התמימים" לאור. הספר מדבר על עבריינות נוער, כתופעה שמושפעת באופן חד-משמעי
מגורמים סביבתיים – כשבראשם עומדות לא אחרות מאשר חוברות הקומיקס הפופולאריות שהילדים ובני הנוער אוהבים לקרוא.
וורת'הם סקר את ז'אנר הקומיקס שהלך והתפרסם בתר מלחמת העולם השנייה: פחות גיבורי-על ויותר מתח, אימה ורומנטיקה. הוא כתב על אלימות בקומיקס אך גם על מפלצות, על מיניות, על יחסים
הומוסקסואלים נרמזים בין באטמן לרובין ועל הקשר בין וונדר-וומן לפטיש ה"קשירה".
בעקבות ספרו של וורת'הם חלה בהלה רבתי בארה"ב. הורים לחוצים החרימו את הקומיקס מילדיהם ובכמה מדינות בארה"ב קומיקס נשרף ברחובות או שהוצא מחוץ לחוק. וורת'הם הוזמן להעיד בפני ועדת
הסנאט לעבריינות נוער, שרמזה להוצאות הקומיקס שעליהן לנסות "למתן" את התוכן שהן מוציאות.
עולם הקומיקס נכנס ללחץ. עומדות בפני האיום התלוי מעל ראשן מצד הסנאט, הוצאות הקומיקס החליטו על דעת עצמן לפתח תו-תקן חדש לקומיקס, שיטיל צנזורה עצמית חריפה על תוכן הגיליונות, ויסלק
את החשש מצד הורים ומוסדות. לתו התקן החדש קראו "קוד הקומיקס" (The Comic-Book Code) והשם הזה עתיד להעביר צמרמורת בקרב כל אוהד קומיקס מושבע שישמע אותו כיום.
אבל מה היו מגבלות הקוד, למעשה? מה היה כל-כך נורא במעט צנזורה? ומדוע ההשלכות של ספרו של וורת'הם המשיכו ללוות אותנו עד תחילת האלף הבא?
על שאלות אלו ועוד – נענה בכתבה הבאה.

 

נשים בקומיקס: וונדר-וומן
(כתב ישי קורן, אחראי קומיקס בכותר ראשון)

לכבוד חודש האישה, איך אפשר שלא לציין את האישה הבכירה בעולם הקומיקס, הלא היא נציגתנו בהוליווד: גל-גדות עצמה, וונדר-וומן.
וונדר-וומן, שלפני שנה נחגגו לה 80 שנה להופעתה הראשונה, הופיעה ב-1941 בחוברת הפופולארית All-Star Comics. היא היתה חלק מחיל החלוץ שממנו נוצרה בהמשך
הוצאת הענק, DC. החוברת כללה בתוכה גיבורי-על נוספים שהשתייכו ל"חברת הצדק" של ארה"ב (מעין גירסה ישנה יותר לליגת הצדק, שהופיעה אחר כך, שבה נמנו גיבורים
מפורסמים אחרים כמו, סופרמן ובאטמן). וונדר-וומן הייתה יוצאת דופן בכך שהייתה הגיבורה האישה הראשונה בקליקה שהיתה בלעדית של גברים.
היא הופיעה על רקע מלחמת העולם השנייה: סטיב טרבור, סוכן במודיעין צבא ארה"ב, מסתבך בניסיון סיכול של תחבולה של מרגלים גרמנים ונוחת נחיתת אונס על אי שייקרא לימים
ת'מיסקרה, אי האמזונות. צאצאיות האלות הבכירות מהמיתולוגיה היוונית לוקחות את המשמורת על החייל האבוד. כשהן נדרשות על ידי האלות להחזיר את סטיב לארה"ב, בשביל
להשלים את שליחותו הפטריוטית החשובה, נבחרת לעשות זאת לא אחרת מאשר בתה של מלכת האמזונות: וונדר-וומן עצמה.
כך נולד המיתוס של אשת הקומיקס הראשונה. אבל ההיסטוריה מאחורי וונדר-וומן מעניינת לא פחות:
וויליאם מולטון מרסטון, יוצרה המקורי של וונדר-וומן, היה למעשה פסיכולוג אמריקאי בעל שם וממציא, שמיוחסת לו המצאת האבטיפוס של מכשיר הפוליגרף (פרט שמתיישב באופן
חינני עם אחד האביזרים המזוהים ביותר עם וונדר-וומן, הלא הוא "לאסו האמת". דבר שמאלץ את אלו שנקשרים בו לדובב את צפונות לבם הנסתרות ביותר). הוא נעזר באשתו
להמצאת המקור של הדמות והעיצוב שלה.
מרסטון היה פמיניסט מוצהר שנאם באופן חופשי את משנתו הנבואית, על כך שבעוד 100 שנה נשים צפויות לקחת את המושכות על השליטה בעולם. הוא הזין לתוך דמותה של וונדר-וומן
(שנקראה בשם הפרטי "דיאנה" רק בסוף הסיפור) ערכים מעצימים שהאמין בהם: כוח פיזי, מנהיגות, יוזמה ואומץ-לב.
"אפילו נשים לא מעוניינות להיות נשים כל זמן שהמאפיינים הנשיים של החברה שלנו חסרים כוח, פעולה ועוצמה", הוא אמר.
ניתן להבין את הסיבה שבגיליונות הבאים של וונדר-וומן אנו מוצאים אותה מבצעת כל מיני פעולות מדהימות, שיוחסו עד אותה תקופה בעיקר לגברים. כמו למשל, כשהיא מוליכה חיילים
אמריקאים לשדה הקרב כנגד מדינות הציר, מגלה גילויים רפואיים חדשניים ואף נבחרת, בגיליון שיצא בשנת 1943, לנשיאת ארה"ב.
הסיפור של וונדר-וומן הקדים את זמנו, ואף נכבש תחת גלגלי השמרנות. מאוחר יותר, בסוף מלחמת העולם השנייה ולאחר מותו של מרסטון, היא נסוגה חזרה לערכים השוביניסטיים
הטיפוסיים לזמן-מה. אך את וונדר-וומן לא היה ניתן להחזיק זמן רב בשלשלאות והיא פרצה מחדש כמודל השראה לארגונים פמיניסטים, כבר בשנות ה-60.
אנחנו עד היום זוכים לראות את וונדר-וומן במדיה השונה: בסרטים, בצעצועים, בתחפושות ובקומיקס, ונמשיך כנראה לראות אותה עוד זמן רב – כסמל להעצמה נשית.
אילו גיבורות השפיעו עליכן בילדות, והאם היה להן אותה השפעה כמו שהייתה לוונדר-וומן על בנות ברחבי העולם?...
לצורך כתבה זו הסתייענו באתר: Wonder Woman’s Surprising Origins - HISTORY

רוצים לקרוא עוד על וונדר-וומן?
בואו לבקר באוסף הקומיקס בספריית יצחק שדה, רחוב רמז 6 ראשון-לציון,
פתוח בימים ראשון-שלישי, חמישי, בין השעות 14:00 -19:00 ובימי שישי בין השעות 9:00 -13:00
הטלפון של הספרייה: 03-9674274
להצטרפות לקבוצת הוואטסאפ של אוסף הקומיקס, לקבלת עדכונים על הכותרים החדשים שמגיעים וחדשות מעולם הקומיקס, לחצו על הלינק הבא:
https://chat.whatsapp.com/DcKgzSaPg1xB4K3tUP2Xlk